Samuel HaNagid: The Approach of Death (From Hebrew)

Usually when I set out to translate a lengthy text, unless it's a donor's request, I find myself bailing out halfway through, leaving the partially translated poem to gather digital dust amid my drafts till I come back to it months or sometimes even years later. I feared that would be the case here, when in a flurry of ambition I decided I'd attempt to render the 86 lines of this Hebrew meditation on old age and death by Samuel Hanagid. Surprisingly I managed to do the whole thing. Again, in keeping with the formal aesthetic I have been developing for Islamicate poetry, I have rendered the monorhyme of the original with assonance in English. The lines of my English are in accentual tetrameter.  

The Approach of Death
By Samuel HaNagid
Translated by A.Z. Foreman
"And he found - God treasure him - that his strength and body were declining with age in the battle which took place in the summer of 1054, whereupon he composed this lament."
Is there among my friends a heart
   As bitten, bitter as mine today?1
Is there among my neighbors a woman
   Whose grieving is greater than my wail?
Will the deer lend me legs to run to the jackals
   Who'd teach me to mourn my better days?  
After sixty one years, is a hair's breadth left
   In my soul for delight at a songgirl's strains?
Now that heaven's withdrawn the rainclouds of youth,
   Will Time spread its youthful dew on my plain?
Now my manhood's light has dimmed, is there 
   Yet oil to pour in my lamp for flame?

My friends' graves say I'm to join them tomorrow
   To pitch my tent in their domain: 
If I can't regain the vigor I seek,
   Best take up a shovel and start my grave. 
The grief of age has set in my heart
   A fire whose tongues burn my hair bright gray.
Weakness has strengthened the pain in my knees.
   I strain even at court, on level terrain.
I grieve for my soul which is dear to me,
   And it's right to mourn what is dear always.
As my beard goes white, I see in my heart

   A spot like soot on a pot: dark age.
Had I power over Time, I'd bind his hands
   From brushing the black of my beard with gray.
Were it mere sorrow's fire now searing my skull,
   Juice squeezed from my winepress would quench the blaze.
But age has squeezed all young manhood out 
   From my face. Young women avert their gaze.

Would I could have the knowledge of God:
    How near, how distant is that dread day?
How long shall I rest as spiritless dust
   And when will my spirit rise again? 
The heart says: Live on. Whatever rends 
   The body, may God heal my wounds away.
May He grant me strength in my weakness, empower
   My limbs like wings on a bird of prey
In His goodness and grace. For in Him I rest
   The hope and trust of all my days. 

They say: in the grave is rest and peace.
   But I fear it is where I will face my failures.
They call death "Going unto the Fathers."2
   They are right. There my fathers and mothers await.
But why when I die must you drive my body
   From my shady roof to the netherworld's shades?
Why clothe my corpse in a shroud when both
   That cloth and I in the grave will degrade?
Why cleanse me in water, when come the morrow
   I'll be foul with the stench of my rotting waist?

Many ages passed on this earth, O Lord,
   And I was nothing among the ages.
Then You called me to mind, and sent me to be
   Alive, though I never asked to be made,3
Then gave me in birth to dearth and destruction,
   A source of sorrows, stone flung by Fate.
And though at my birth You beautified me,
   Come the end You will deform my frame.
But Your word is true and Your works are righteous.
  My spirit and mouth were crooked and snaked.

Bring me a scroll. Get me ink and a quill
   And today I'll darken it with my tale. 
My eyes as I read will flow like fountains
  Because there can be no tears in the grave. 
I'll mourn this lovely form that my friends
  Will rush to the bonehouse that is man's fate, 
This splendid form garbed in no greater splendor
  Than dust, eyes shuttered, mouth plugged agape. 
Like a stone in the heart of the sea, my tongue
  That once told of my feats will be stilled in the crate. 
The eyes that witnessed much wonder will rot 
  In their sockets, consumed in a pit of decay,
My limbs lie idle, my ears go deaf,
  My palate bereft of speech and taste.
This bitterer still: I'll be called to rise
  From dust and the grave on my judgment day
To be held in the balance of all my deeds
  As my merits and sins on the scales are laid. 

Yet perhaps an angel will speak for me,4
  Lighten my wrongs, give my virtues weight,
And, at judgment, remind my Lord how I labored
   In study of Scripture and Law for His sake.
I'll hear: "Long has the Lord in your work found favor"5
   As the weight of virtue tilts the scales
And in death I'll rejoice, gathered unto His Glory,
  As He gathers the moon and stars of my gaze. 


1 - c.f. Proverbs 14:10 "The heart knoweth its own bitterness..."
2 - c.f. Genesis 15:15,  1 Chronicles 17:11 "And it shall come to pass, when thy days are fulfilled that thou must go to be with thy fathers..."
3 - c.f. Avoth 4:22 "Let not thy nature make thee believe that the grave is a place of refuge. For not of thy will wast thou formed, and not of thy will dost thou live, and not of thy will dost thou die, and not of thy will art thou to give just account and reckoning before the King of the kings of kings, the Holy One, blessed be He."
4 - c.f. Job 33:23-24 "If there be for him an angel, an intercessor, one among a thousand, to vouch for a man's uprightness, then He is gracious unto him ..."
5 - c.f. Ecclesiastes 9:7 "...for God hath already accepted thy works"

The Original:

הנמצא ברעי
שמואל הנגיד
اسماعيل ابن النغريلة
וּמְצָאָהוּ, יוֹקִירֵהוּ הָאֵל, חֲלִישׁוּת הַכֹּחַ וְהַגּוּף מִדֶּרֶך הַזִּקְנָה בַּמִּלְחָמָה אֲשֶׁר הָיְתָה בַּקַּיִץ שֶׁל שְׁנַת תתי"ד וְאָמַר בָּזֶה שִׁיר כְּמִתְאוֹנֵן:
הֲנִמְצָא בְּרֵעַי מַר לְבָבוֹ לְמָרוֹתַי     
וְאִם אֶמְצְאָה בַעְלַת נְהִי רַב בְּגָרוֹתַי
וְאִם יַחֲלִיף רַגְלָיו צְבִי לִי וְאָרוּץ בָּם     
לְתַנִּים וְיוֹרוּנִי  סְפֹד עַל בְּחוּרוֹתָי?
הֲיֵשׁ, אַחֲרֵי אַחַת וְשִׁשִּׁים עֲבַרְתִּימוֹ,     
בְּנַפְשִׁי מְקוֹם חֵפֶץ כְּשַׂעְרָה בְּשָׁרוֹתַי,
וְאַחַר עֲצֹר שַׁחַק עֲנַן אוֹר עֲלוּמַיטַל-     
עֲלוּמִים זְמַן יוֹרִיד וְיַשְׁכִּיב בְּאוֹרוֹתָי?
ואַחַר כְּהוֹת נֵרוֹת־בְּחוּרַיהֲיֵשׁ לִיצֹק  
כְּמֵאָז, מְאוֹר שֶׁמֶן־בְּחוּרִים בְּנֵרוֹתָי?
קְבוּרוֹת חֲבֵרַי דִּבְּרוּ כִּי אֲנִי בָהֶם     
לְמָחָר, וְעִמָּם אָהֳלִי אַט בְּגֵרוּתַי
וְאִם אֵין אֲנִי שָׁב אֶל נְעוּרַי אֲחוֹרַנִּית –     
קְחוּ אֵת וְהָחֵלּוּ לְהָכִין קְבוּרוֹתָי!
יְגוֹנֵי זְקוּנִים הֶעֱלוּ עַל לְבָבִי אֵש־     
יְקוֹדִים, לְשׁוֹנוֹתָם מְאִירוֹת בְּשַׂעְרוֹתַי,
וְצִירֵי חֲלוּשָׁה עוֹרְרוּ מַחֲלֵי בִרְכַּי,     
וְהִנֵּה אֲנִי כוֹשֵׁל בְּמִישׁוֹר בְּחַצְרוֹתַי!
אֲנִי אֵבְךְּ נַפְשִׁי, כִּי יְקָרָה מְאֹד נַפְשִׁי,     
וְלִי נָאֲוָה לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת יְקָרוֹתַי,
וְאֶרְאֶה, בְּהִתְלַבֵּן זְקָנִי, בְּמוֹרָשַׁי     
מְקוֹם שַׁחֲרוּת זֹקֶן כְּפִיחַ בְּסִירוֹתַי
וְלוּ אֵרְדְּ בּוֹ כִּמְעַט אֲסַרְתִּיו בְּמֵיתָר עַד     
אֲשֶׁר לֹא יְנוֹפֵף יָד לְהַלְבִּין שְׁחֹרוֹתָי.
וְלוּ אֵשׁ יְגוֹנִים לִהֲטָה קָדְקֳדִי, הָיוּ     
צְרִי אֵשׁ יְגוֹנִיםמֵי עֲנָבִים בְּפוּרוֹתַי,
וְאוּלָם בְּזִקְנָה נִנְעֲרוּ מֵי־נְעוּרַי מִן     
זְקָנִי, וְזִקְנָה נִאֲצַתְנִי לְנַעְרוֹתָי!
וּמִי יִתְּנֵנִי כָאֱלֹהִים וְאֶתְבּוֹנֵן     
הֲקָרוֹב וְאִם רָחוֹק יְהִי יוֹם מְגוּרוֹתַי
וְכַמָּה אֱהִי עָפָר בְּקִבְרִי בְּלִי רוּחַ,     
וּמָתַי תְּחִי רוּחִי וְתֻפַּח בְּעַפְרוֹתַי
וְיֹאמַר לְבָבִי כִּי אֱחִי עוֹד, וְאִם יִכְאַב     
בְּשָׂרִייְרַפֵּא אֵל אֱלֹהִים חֲבוּרוֹתַי,
וְיִתֶּן אֱיָל חֵלֶף לְחָלְשִׁי, וְיִתֶּן לִי     
כְּכֹחַ בְּאֶבְרוֹת הַנְשָׁרִים בְּאֶבְרוֹתַי,
וְכֵן יַעֲשֶׂה לִי אֵל בְּטוּבוֹ וְחַסְדּוֹ, כִּי     
בְּאֵל מַחֲסִי שַׂמְתִּי בְּעוֹדִי, וְשִׂבְרוֹתַי.
וְיֹאמְרוּ אֲנָשִׁים כִּי מְנוּחָה בְּקֶבֶר יֵשׁ –     
וְאֶדְאַג אֲנִי פֶּן אֶפְגְּעָה בּוֹ בְּסָרוֹתָי.
וְהֵם יִקְרְאוּ מָוֶת 'הֲלִיכָה אֱלֵי אָבוֹת'     
וְצָדְקוּ, לְמַעַן שָׁם אֲבוֹתַי וְהוֹרוֹתָי.
עֲלֵי מָה בְּיוֹם מוֹתִי תְּחִישׁוּן בְּגוּפָתִי     
אֱלֵי צֵל שְׁאוֹל, מִצֵּל מְעוֹנִי וְקוֹרוֹתַי
וְלָמָה תְּצוּרוּן עַל בְּשָׂרִי בְּתַכְרִיכֵי     
קְבוּרָה וְשָׁם אֶבְלֶה אֲנִי עִם צְרוֹרוֹתָי!
וְלָמָּה בְּמַיִם תִּטְבְּלוּנִי לְהִטַּהֵר –     
וּמָחָר תְּטַנֵּף צַחֲנָתִי חֲגוֹרוֹתָי!
אֱלֹהִים, כְּבָר עָבְרוּ זְמַנִּים וְדוֹרוֹת עַל     
אֲדָמָה וְהָיִיתִי כְּאַיִן בְּדוֹרוֹתַי,
וְאַחַר, פְּקַדְתַּנִי לְרָצוֹן וְיָצָאתִי,     
לְבַל אֶשְׁאֲלָה צֵאת מִמְּךָ, אֶל מְכוֹרוֹתַי
וְאַחַר יְצִיאָתִילְהַוּוֹת נְתַתַּנִי     
וּמָקוֹר לְמִקְרוֹתַי וְכִצְרוֹר לְצָרוֹתָי.
וְאַתָּה יְצַרְתַּנִי בְּעוֹלָם, יְפֵה מַרְאֶה –     
וְאַתָּה בְּאַחְרִיתִי תְּשַׁנֶּה יְצִירוֹתָי.
וְאוּלָם צְדָקָה מַעֲשֶׂיךָ, וְאִמְרָתָךְ     
אֱמוּנָהוְרוּחַ פִּי מְעֻקָּל, וְאִמְרוֹתָי.
קְחוּ לִי מְגִלָּה וַעֲשׂוּ לִי דְיוֹ וָעֵט     
לְיָדִי וְאַשְׁחִירָהּ כְּהַיּוֹם בְּקוֹרוֹתַי,
וְאֶקְרָא וְתִזַּלְנָה כְּעֵינַי מְאוֹרוֹתַי
לְמַעַן בְּקֶבֶר לֹא אֲדַמַּע מְאוֹרוֹתַי,
וְאֶבְכֶּה עֲלֵי צוּרָה יְפֵיפָה יְאִיצוּן בָּהּ,     
לְמוֹעֵד בְּנֵי אָדָם, חֲבֵרַי וְחַבְרוֹתַי,
וְיִפְעָה כְּבוּדָה, כָּל כְּבוֹדָהּ בְּכַסּוֹתָהּ     
בְּעָפָר, וּבִסְתֹם פִּי, וְעַצֵּם שְׁמוּרוֹתַי,
וְכִי אָז יְהִי דוֹמֵם בְּאָרוֹן, כְּמוֹ אֶבֶן     
בְּלֶב יָם, לְשׁוֹנִי הַמְסַפֵּר גְּבוּרוֹתַי,
וְעֵינִי, אֲשֶׁר חָזְתָה פְּלָאִים, אֲזַי תֵּעַשׁ     
בְּחוֹרָהּ בְּרִקָּבוֹן, וְתִמַּק בְּנִקְרוֹתַי
וְכִי אֵין בְּחֵךְ טַעַם וְשִׂיחַ, וְאֵין שֵׁמַע     
לְאָזְנַי, וּבָטְלָה יָד, וּבָטְלוּ מְמַהְרוֹתָי.
וְרָעָה אֲשֵׁר רָעָה וּמָרָה עֲלֵי כָל זֹאת     
עֲלוֹתִי לְמִשְׁפָּט מִן רְגָבַי וְקִבְרוֹתַי,
וְכִי כָל פְּעֻלּוֹתַי שְׁקוּלוֹת בְּמֹאזְנַיִם,     
בְּכַף זֹאת זְכֻיּוֹתַי וּבָזֹאת מְרוֹרוֹתַי.
וְאוּלַי יְהִי מַלְאָךְ וּמֵלִיץ בְּדָבָר טוֹב     
לְהָרִים עֲווֹנוֹתַי וְהַשְׁפֵּל יְשָׁרוֹתַי,
וְיַזְכִּיר, בְּהִשָּׁפְטִי, לְצוּרִי, חֲקִירוֹתַי     
בְּדָתֵי תְעוּדוֹתַי וְדָרְשִׁי בְּתוֹרוֹתַי,
וְאֶשְׁמַע: כְּבָר רָצָה אֱלֹהִים פְּעָלֶיךָ!     
וְתֵרֵד בְּכָזֹאת מֵעֲבֵרַי כְּשׁוּרוֹתַי
וְאֶשְׂמַח בְּצֵאתִי אֶל כְּבוֹד אֵל לְאָסְפֵנִי     
וְאֶשְׂמַח בְּהֵאָסֵף יְרֵחִי וְאוֹרוֹתָי.

No comments:

Post a Comment